29/03/2026
ככה צריך לכתוב:
נכתב בהשראתו לפי פוסט של ד״ר שאול אריאלי.
יש משהו כמעט מעליב באינטליגנציה של הציבור בטענה החוזרת שטרור יהודי במדינת פלסטין הוא “קומץ” או “עשבים שוטים”. לא קומץ, לא שוליים, ולא חריגה מקרית. זו תופעה מרחבית, עקבית, מתועדת היטב. מי שמוכן לפתוח מפה, אפילו לרגע, מגלה תמונה שלא מתיישבת עם הנרטיב המרגיע: פריסה רחבה של אירועים, כמעט בכל רחבי החלק המזרחי של מדינת פלסטין.
גם המקור אינו מסתורי. הפורעים אינם צצים יש מאין. ברוב המקרים הם מגיעים מתוך חוות ומאחזים הישראלים שבמדינת פלסטין, שהם אינם חוקיים לא לפי החוק הישראלי ובודאי שלא לפי החוק הבינלאומי.
אלה, באופן לא מקרי בכלל, מרוכזים בתחומי המועצות האזוריות הישראליות שבמדינת פלסטין. לא בערים, לא במועצות המקומיות. יש גיאוגרפיה ברורה לאלימות הזו. וכשבודקים את הנתונים, התמונה מתחדדת עוד יותר: מטה בנימין, שומרון והר חברון מובילות הן בהיקף המאחזים והן במספר אירועי האלימות.
בערבות הירדן התופעה קיימת אך מצומצמת יותר, ובמגילות ים המלח – המועצה האזורית החילונית – היא אינה קיימת. קשה לקרוא לזה מקריות. צריך מאמץ יצירתי מאוד כדי להתעלם מהקשר.
ועכשיו לחלק שפחות נעים להודות בו: המאחזים והחוות הללו שבמדינת פלסטין אינם מתקיימים בוואקום. הם מוקמים, מתוחזקים ומקבלים תשתיות על ידי המדינה.
לא “נוער גבעות” עם פטיש ומברג סלל כבישים, חיבר לחשמל ולמים, הקים גני ילדים ודאג להסעות. זה כסף ציבורי, זה משרדי ממשלה, זה רשויות מקומיות. זו מדיניות, גם אם מעדיפים לקרוא לה “העלמת עין”.
והנתונים לא מתחילים אתמול. כבר במפות של 2020–2022 רואים שמדובר בתופעה מבוססת. אלא שמאז הקמת הממשלה הנוכחית חלה האצה ברורה. עד יולי 2025 הנתונים מצביעים על עלייה משמעותית, ומאז – כפי שכבר ברור לכל מי שעוקב – נרשמה הסלמה נוספת, גם בהיקף וגם בחומרה.
אז אפשר להמשיך לגלגל עיניים ולהיאחז במילים מרגיעות. זה נוח, זה חוסך התמודדות. אבל המציאות, באופן די עקבי, פחות מתרשמת מסיסמאות.